קורטיזול ובלוטת התריס: איך הסטרס משפיע על התריס?

מערכת העצבים היא זו שמחליטה כמה לחץ להעביר הלאה לבלוטות האדרנל. כשהיא נשארת במצב דריכות, הקורטיזול ממשיך לזרום, והגוף מצמצם פעילויות שאינן דחופות, וביניהן את קצב חילוף החומרים. הוויסות של מערכת העצבים הוא לכן חלק מהשאלה על התריס, ולא רק על הלב והשינה.

תחת עומס ממושך מופעל הענף הסימפתטי, זה של 'הילחם או ברח'. הגוף מפרש את המצב כאיום, מעלה קורטיזול, ומעדיף להגן על פני לבנות, לתקן ולחמם. זה מסביר למה נשים מתפקדות מאוד, שמחזיקות עבודה, משפחה ובית, מגלות יום אחד שהאנרגיה פשוט נגמרה. גם הביוץ והמחזור מושפעים מהמצב הזה, ועל כך כתבנו בשלב לוטאלי קצר.

מעבר ללחץ היומיומי יש שכבה עמוקה יותר: טראומות ישנות שלא עובדו, קונפליקטים רגשיים שמצטברים, חוויות אובדן ושינויי חיים. מערכת העצבים זוכרת עומס כזה וממשיכה לשמור כוננות גם שנים אחרי שהאירוע עצמו הסתיים. על המנגנון הזה כתבנו גם בתגובת הילחם או ברח.

יש שכבה נוספת שחשוב להזכיר בעדינות: בלוטת התריס יושבת באזור הגרון, המקום שבו הקול יוצא. אצל חלק מהנשים תפקוד התריס משתנה אחרי תקופות שבהן היה צריך לשתוק, לבלוע, להתאים את עצמן ולא להגיד את מה שחשוב להן, או שבהן לא היה אפשר להיות מי שהן באמת. הגוף זוכר את החוויה הזו ברמה ביולוגית עמוקה, והתריס לעיתים הוא אחד הביטויים שלה. לא תמיד יש קשר ישיר בזמן, ולא תמיד זה מודע. אבל כשמטפלים ברובד הזה ישירות, פעמים רבות גם הסימפטום הפיזי מתחיל להשתנות.

ויש שכבה עדינה נוספת: לפעמים הגוף 'מחזיק' את ההאטה בשבילנו. האטה מאפשרת לעצור, לנוח ולבקש עזרה, דברים שבקושי הרשינו לעצמנו כשרצנו במלוא הקצב. זו אף פעם לא אשמה, לא חולשה ולא בחירה מודעת, אלא דרך של הגוף להגן עלינו.