כאשר מערכת העצבים נמצאת במצב כרוני של 'לחם ולשרוד', הגוף מסיט משאבים מתפקודים 'לא הכרחיים לשרידות' - וביניהם הרבייה. הפעלה ממושכת של מערכת הסימפתטית מדכאת את ציר הרבייה, מעכבת ביוץ, מפחיתה את זרימת הדם לרחם, ומשפיעה על איכות תאי הביצית. זה לא סיפור. זה פיזיולוגיה.

טראומות ישנות שלא עובדו, קונפליקטים רגשיים שמצטברים לאורך שנים, חוויות אובדן או שינויי חיים משמעותיים - כל אלה מחזיקים את מערכת העצבים במצב דרוך.

יש שכבה נוספת שחשוב להזכיר בעדינות: אצל חלק מהנשים, קושי בפוריות מופיע אחרי חוויות כמו הפלה, אובדן ילד, פחד עמוק מהורות, או חוויות פגיעה מינית מהעבר. הגוף זוכר את החוויה הזו ברמה ביולוגית עמוקה, והפוריות לעיתים היא הביטוי שלה. לא תמיד יש קשר ישיר בזמן, ולא תמיד זה מודע. אבל כאשר מטפלים ברובד הזה ישירות, פעמים רבות גם הסימפטום הפיזי מתחיל להשתנות.

ויש שכבה עדינה נוספת, שדורשת גישה ללא שיפוט: לפעמים הגוף 'מחזיק' את המצב הזה בשבילנו. לא מתוך רצון מודע, אלא מתוך הגנה עמוקה. לפעמים אי-הפוריות דוחה החלטה שאנחנו עדיין לא מוכנות לקבל. זה לא אשמה. זה מידע. ומידע אפשר לעבד, לשחרר, ולהמשיך הלאה.