מעל התגובה הרגעית יושב מצב כללי של מערכת העצבים. כשהגוף שוהה חודשים או שנים במצב של דריכות, ציר המוח-מעי נשאר במתח קבוע, וגם אירוע קטן מספיק כדי 'להפעיל' את הבטן. וויסות מערכת העצבים, כלומר היכולת לחזור למצב של 'מנוחה ועיכול', הוא לכן לב העניין ולא פרט שולי.

מתחת ללחץ היומיומי יש לעיתים שכבה עמוקה יותר: טראומות ישנות שלא עובדו, קונפליקטים רגשיים שמצטברים, או חוויות אובדן ושינויי חיים. הגוף זוכר את כל אלה ברמה ביולוגית עמוקה, ולעיתים הם מתבטאים דווקא במערכת העיכול.

יש שכבה נוספת שחשוב להזכיר בעדינות. המעי הוא האיבר שבו אנחנו 'מעכלים' את מה שקורה לנו בחיים. אצל חלק מהאנשים מעי רגיז מתחזק על רקע מצבים משפחתיים, מקצועיים או זוגיים שקשה 'לעכל', עלבון שנבלע ולא עובד, או תקופה שבה הרגשנו שאנחנו צריכים 'לבלוע' משהו שלא הסכמנו לו. כשמטפלים ברובד הזה ישירות, פעמים רבות גם הבטן מתחילה להירגע.

ולפעמים הגוף 'מחזיק' את רגיזות המעי בשבילנו, כדרך לאותת שאנחנו זקוקים למנוחה, או לתת לנו 'דרך מילוט' ממצבים שמלחיצים אותנו. לא מתוך שיפוט, אלא מתוך הבנה שלגוף יש חוכמה משלו.