מעל איכות הדם יושבת שכבה שקובעת אם הוא בכלל יזרום לרחם: מערכת העצבים. סטרס כרוני שולח אותה למצב כוננות מתמשך, ואז הגוף, מתוך היגיון ביולוגי עמוק, מנתב את הדם לשרירים ולאיברים החיוניים להישרדות, ולא לרחם. הקורטיזול הגבוה שמופרש בסטרס פוגע באיזון ההורמונלי ובזרימת הדם לאגן. וויסות מערכת העצבים הוא לכן גורם מרכזי בתמונה של הרירית, ולא פרט שולי.

מתחת ללחץ היומיומי יש לעיתים שכבה של טראומות ישנות שלא עובדו, קונפליקטים רגשיים שמצטברים, וחוויות אובדן או שינויי חיים. הגוף זוכר את כל אלה ברמה ביולוגית עמוקה, ולעיתים הם מתבטאים דווקא במערכת ההורמונלית ובפריון.

יש שכבה נוספת שחשוב להזכיר בעדינות. הרירית היא הרקמה שתפקידה 'לקלוט, להזין ולהחזיק'. אצל חלק מהנשים, קושי בעיבוי הרירית מופיע או מחמיר אחרי חוויות כמו אובדן הריון או גרידה, אחרי פגיעה ברובד האינטימי, או על רקע פחד עמוק ולא מודע מהורות ומהחזקת הריון. הגוף זוכר את החוויות האלה, והקושי של הרקמה להתעבות הוא לעיתים הביטוי שלהן. כשמטפלים ברובד הזה ישירות, פעמים רבות גם התמונה הפיזית מתחילה להשתנות.

כאן נכנס מרידיאן הרחם (Bao Mai), הערוץ האנרגטי שמחבר בין הלב לרחם. ברפואה הסינית הלב הוא משכן הרגש, וזרימה תקינה דרך הערוץ הזה היא תנאי לקליטה. חסימה בו, שמלווה לעיתים בדפיקות לב, בנטייה לחרדה ובלחצים בחזה, פוגעת ביכולת הרירית להתעבות. כך נפגשים הרובד הרגשי והאנרגטי באותו מקום ממש.

ולפעמים הגוף 'מחזיק' את חוסר האיזון בשבילנו, כדרך להגן מפני שינוי שמרגיש מאיים או לבקש מנוחה שלא ידענו לבקש אחרת. לא מתוך שיפוט, אלא מתוך הבנה שלגוף יש חוכמה משלו. כשמערכת העצבים לומדת להרגיש בטוחה, הגוף יכול להתחיל לשחרר את ההחזקה.