תשישות כרונית קשורה כמעט תמיד למערכת עצבים שחוקה. כשהגוף שוהה שנים במצב של דריכות והישרדות, מערכת הסטרס נשחקת, ורמות הקורטיזול יכולות לצאת מקצב. התוצאה היא תחושה של 'מצברים ריקים', שבה הגוף שומר אנרגיה ומסרב לייצר עוד. וויסות מערכת העצבים הוא לכן לב התהליך.

מתחת לעייפות יש לעיתים שכבה של טראומות ישנות שלא עובדו, קונפליקטים רגשיים שמצטברים, או חוויות אובדן ושינויי חיים. הגוף זוכר את כל אלה, ולעיתים התשישות היא הדרך שלו לבטא עומס שלא קיבל מקום אחר.

יש שכבה נוספת שחשוב להזכיר בעדינות. אצל נשים רבות התשישות מופיעה אחרי תקופות ארוכות של נתינה בלי גבול, של נשיאת אחריות על כולם, או של חיים מול ציפיות תפקיד שלא משאירות מקום לעצמן. הגוף, שלא הצליח לומר 'לא' במילים, אומר אותו דרך עייפות. כשמטפלים ברובד הזה ישירות, פעמים רבות גם האנרגיה מתחילה לחזור.

ולפעמים הגוף 'מחזיק' את התשישות בשבילנו, כי היא הדרך היחידה שמצא לעצור, לנוח ולקבל רשות להאט. לא מתוך שיפוט, אלא מתוך הבנה שזו קריאה למנוחה אמיתית.